<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף מ:</h2>
גרסינן בתוספתא בפרק לולב וערבה העושה כל המצות מברך עליהן, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית, העושה תפילין אומר שהחיינו, עד כאן. וכתב מר רב עמרם גאון ז"ל דלית הלכתא כהני בריתא דפליג אגמרא דילן ולא מברכינן שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן, כגון סוכה ושופר והדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וכדומה להן. והר"ם במז"ל הוסיף על זה וכתב כל המצות שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא שהחיינו, [בשעת עשייה מברך עליה שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל כיוצא בהן. תו כתב הרב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כך וכך, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עד כאן. ולפי זה קשה אמאי לא מברכינן שהחיינו בבעור חמץ, כיון שהוא בא מזמן לזמן. ורבינו זרחיה הלוי ז"ל נתן טעם לזה לפי שלא תקנו חכמים ז"ל ברכת שהחיינו אלא בדבר שנהנה ממנו כגון הקונה כלים חדשים או הבונה בית חדש או במיני אכילה שנהנה אדם מהם. ויש מי שכתב שהטעם הוא לגבי ביעור משום דעדיין לא נגמרה המצוה שעדיין צריך ביטול ואין זה נכון, שהרי בחנוכה בלילה הראשונה מברכין זמן אע"פ שלא נגמרה המצוה עד יום שמיני, וג"כ קשה ספירת העומר שאע"פ שיש בספירתה גמר המצוה ואין מברכין בה שהחיינו. וא"ת שאין גמר המצוה עד סיום המנין, מכל מקום קשה חנוכה. ולטעם הראשון אין בו קושיא כלל. הילכך אין מברכין שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן והוא שיהא בה הנאה או שמחה כגון מועדים. וא"ת פדיון הבן שאין בו הנאה ומברכין עליו שהחיינו, יש לומר שהנאה גדולה יש בו אחר שלא היה נפל. אבל הרב ר' אשר מטוליטולה ז"ל כתב בתשובה שהטעם שאין מברכין זמן בביעור חמץ לפי שהביעור הויה הכנה למועד וכל שהוא הכנה למועד אין מברכין בשעת הביעור אלא מסדרין אכסא. עוד כתב הרב ז"ל דאין מברכין זמן אלא במצוה שיש בה מעשה והנאה כסוכה ולולב, והראיה מדאמרי' בסוף ערבי פסחים פשיטא על פדיון הבן [אבי הבן] מברך כלומר ברכה של פדיון הבן, אבל ברכת שהחיינו מי מברך כהן מברך דמטו ליה הנאה מיניה, ואוקימנא אבי הבן מברך, וזהו הטעם שאין מברכין זמן בספירת העומר וביעור חמץ. והרב ר' משה ז"ל כתב דוקא במצוה שתבוא מזמן לזמן או מי שיש לו קרקע לבדו דמברך שהחיינו בירידת גשמים, וכן בגדים או תלאים המתחדשות מזמן לזמן קבוע דומיא דקרא חדתא דאמרי' בפרק בכל מערבין, אבל לא בתורים ובני יונה דאע"פ שאין לו לאחרים יש ורבינו שרירה גאון ז"ל הוכיח מההיא דעירובין דאמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, הוא הדין בכל גידולי קרקע אבל בדבר שאינו מתחדש אפי' יש ימים רבים שלא ראה אותו אינו מברך.
והיכא שאירע תשעה באב להיות בשבת או באחד בשבת כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבא דמתבעי ליה לאפסוקי ממיכל וממשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה על הכוס מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קודש לחול ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבלה איתסר ליה עילויה, הילכך לתרח עד דנפיק חד בשבא ומבדיל כד שארי בתעניתיה מקומי דליטעים ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך לו כל היום כולו, דמשמע כל היום כולו אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל אבל הכא דהוה אסור למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא. וכן שליחא דציבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא לברך. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל זה לשונו, ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר, דאפי' למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלה, הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זמניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסיר למיכל ולמישתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל שמסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואע"ג דגבי זמן דיום הכפורים קאמרי לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, התם משום דיום הכפורים אסור כרת חששו ועוד דקאתי בכל יום הכפורים, אבל בתשעה באב אסורא דרבנן ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזירה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מלתא היא דהתם אמרי' לענין מזריע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאי' בפר' נוטל, ואע"ג דלאו אסור כרת ולא שכיח טפי, והיא היא פרכיה דרב אחא בר יעקב, דאיהו אקשיה וליתן לתינוק ישראל, ומינה קאמרי' ביום הכיפורים לית הילכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך. וכן פר"ח ז"ל במס' עירובין ש"מ דאפי' באיסורי דרבנן ולא קביעי נמי אמרי' דחיישי לסרכא ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, וכפי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל, אלו הן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
והיכא דאיקלע שמיני של מילה בתענית כתבו הגאונים ז"ל דמברך על הכוס ומניחו עד הלילה ואמו של תינוק שותה אותו. ויש מי שאומר דליטעמיה לינוקא כדין ההלכה. וכן כתב ר' האי גאון ז"ל כוס של ברכת חתן וכלה וכוס של מילה או שטועם אחר שפיר דמי. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאי אקלע ביום הכפורים או בתשעה באב שאין מברכין על הכוס דלא גרע ממקום שאין מוצאין בו יין, ולא מצינא למימר ליטעמיה לינוקא דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי (למיצרך) [למיסרך] כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין, אבל בשאר תעניות דקיימא לן רצו מתענין מברכינן וליטעמיה לינוקא, ואע"ג דאמרינן דהמברך צריך שיטעום הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר לא.
ובלילי ראש השנה ויום הכפורים מברך שהחיינו כדמוכח במסכת עירובין בפרק בכל מערבין דגרסינן התם אמר רבא כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהוא לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דילמא כיון דלא אקרי רגלים לא, לא הוה בידיה, כי אתא לבי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, אמר ליה רשות לא קא מבעיא לי כי קא מבעיא חובה מאי, ואסיקנא התם דאומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, והוא הדין דאומרו בכל רגל ורגל, חוץ מיום טוב שביעי של פסח דגרסינן בפרק לולב וערבה אמר ר' יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח, והטעם לפי שכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח, אבל שמיני של חג אומרים זמן לפי שהוא רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש"ב.
<h2>דף צו.</h2>
אשה שהניחה תפילין חייבת שתברך כמו האיש, וכן כתב רבי' תם ז"ל וקצת רבני צרפת ז"ל ויש מי שמביא ראיה מדאמרי' בסוף עירובין שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, וכן אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידיהן חכמים, ואי דמנחי בלא ברכה פשיטא דאין מוחין בידיהן לעשות שום מצות עשה ואע"פ שאינן מחוייבות.
ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
<h2>דף צז.</h2>
כתב רבי' אליה זצ"ל דכל שעה שאדם מניח תפילין חייב לעשות קשר של תפילין בין קשר של ראש בין קשר של יד, והביא ראיה מדאמרי' במנחות בפרק הקומץ רבה תפילין מאמתי מברך עליהן אביי ורבא דאמרי תרויהו משעת הנחה ועד שעת קשירה, אלמא משמע שבכל שעה שמניחן עושה הקשר, ורבי' תם ז"ל פי' דהך קשירה ר"ל הדוקן בראש, מלשון שליא קשורה בולד שאין צריך לומר קשורה ממש אלא מהודקת בחוזק. וכן בשוטה בפרק קמא גבי יוסף הצדיק קשורה בו ככלב, הילכך אין צריך להתיר קשר של תפילין בכל יום, והראיה מדאמרי' בעירובין בפרק המוצא תפילין בשבת מכניסם זוג זוג, במה דברים אמורים בישנות אבל בחדשות אסור, וקאמר ישנות מקושרות חדשות שאינן מקושרות ואסור משום [קשר] של קיימא. ואי סלקא דעתך שבכל יום עושין קשר של תפילין א"כ אפי' בחדשות מותר דאינו קרוי קשר כיון שבכל יום מתירין אותו, ועוד ראיה מדאמרינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודא אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב ושחיטה ומילה רב שלמיה משמיה דרב אמר אף קשור של תפילין וברכת חתנים וציצית, ואידך דלא חשיבן הני שכיחן, פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל כתב ושחיטה ומילה שכיחי וצריך ללומדם, אבל קשר של תפילין דלא שכיחי, כלומר דכיון שעשאן פעם אחת עומדין ימים רבים וגם כן ברכת חתנים לא שכיחי, אבל רש"י ז"ל פירש התם הני שכיחן קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית אינו צריך ללמדם שהתם כל אחד הוא בקי באלו העניינים מנעוריו, אבל קשיא משחיטה שהיא מצויה בכל יום, ועוד דמכל מקום אף לרב יהודה צריך ללמדם מכל שכן כיון שהם מצוים, מכל מקום למדנו שאין צריך לסתור בכל יום ויום קשר של תפילין וגם לעשותו חדש, וגם [כן] פסק רבי' ברוך בעל ספר התרומות ז"ל.
